אהובה ויינברגר – סיפור על אבי

אהובה ויינברגר (שם נעורים יעקובוביץ’) , גמלאית משרד החינוך, לאחר 29 שנות עבודה במערכת החינוך בתפקידי הוראה, הדרכה וניהול. אמנת אישית ומרצה בנושא "ניהול מתחים בחיי היומיום והעצמה אישית". העצמה אישית","מודעות עצמית","הנחיית צוותי משימה"  ו"חינוך לבריאות".

 אהובה כובת את סיפור חייו ומותו על אביה דויד יעקובוביץ’ ז"ל.

אבי  דויד יעקובוביץ’, עבד במחוז זאקרפטייה שבאוקראינה בעיירה בשם אירשווה כמנהל אזורי למסחר וכלכלה. היה בעל תואר שני בכלכלה, פיתח את האזור כולו ושינה את פני האזור.

היה איש ישר מאד, רגיש וחכם, עם אמביציות, רחב אופקים, עם הרבה תחביבים כמו דיג, ציד,  אהבה לטבע ולבעלי חיים. היה איש חברותי  ותקשורתי מאד.

היה גם בשלן טוב. כל יום ראשון,  יום פנוי מעבודתו, הכין בבית ארוחת בוקר. המשפחה אכלה ביחד, גם לשתות כוסית יין מהכרם המשפחתי (פעם-פעמיים בשבוע היה מגיע איש מקצוע, שטיפל רק בשיחי גפן).

אתגרים רבים תמיד הציב לעצמו ותמיד הצליח לממש אותם פעמיים בשנה  בחגים  ממשלתיים   היה בין נבחרי ומכובדי העיר אירשווה על במת הכבוד.

משפחתנו חיה בוילה ברמה כלכלית טובה, עם עוזרת בית, גנן ועוד כל מיני הטבות . בבית, בינם לבין עצמם ,ההורים דיברו אידיש, במיוחד אם רצו להסתיר איזה מידע  מאתנו, הילדים.

היה רצון עז מצד ההורים שגם אנו ,הילדים ,נלמד אידיש, אבל  זה לא הלך, כי כששכרו את השוחט המקומי במטרה ללמד אותנו אידיש, השפה מאד הצחיקה אותנו, צחקנו  ועשינו  צחוק גם מהמורה. התביישנו ללמוד ולדבר את השפה…

היינו קטנים והיינו מבולבלים. לא הבנו הרבה דברים, יהודים בבית, וכמו כולם ברחוב ובבית הספר.

כל שנה אבא ערך סדר פסח  עם דלתות סגורים ובחלונות מוגפים. אכלנו מצה.אבי ידע לערוך סדר פסח כפי הנדרש כי  בנעורים למד בישיבה וידע להתפלל.

באחד הפוגרומים בשנות השלושים של המאה ה-20 בכפר מולדתו, אילניצה,  אימו (שמה פייגה פירל) הוכתה על ידי אוקראיני לאומני עד כדי כך ,שלא התאוששה  ,חלתה ונפטרה. קברו אותה בית קברות  יהודי באילניצה. שם היא נטמנה.

על המצבה של אבי באשדוד ,אחרי שהעברתי  את קברו מאירשווה לאשדוד,רשמנו גם את שמה.

במשפחתנו כולם יהודים בדורי דורות ולא היו בה נישואי תערובת.

כל האחים ואחיות של אבי נספו בשואה (הם היו 6 ילדים) והוא בעצמו ניצול שואה ,היה  במחנה עבודה במוהאץ' שבדרום הונגריה.

כשעליתי לישראל בשנת ה-80 ,רשמתי 36 שמות ב"יד ושם", של בני משפחה, שנספו בשואה מצד אבי ואמי.

באזור זאקרפטיה התגוררו ומתגוררים הרבה לאומים, השפות המדוברות באזור הן:

הונגרית, צ'כית, גרמנית, אוקראינית, סלובקית, רוסית, רוסינית, רומנית, אוקראינית, יידיש.

כיום מתגוררים כמה מאות יהודים בחבל.

התקופה הסובייטית

לאחר מלחמת העולם השנייה ועם כניסתם של הסובייטים לאזור התחילו באזור  זאקרפטייה  חיים חדשים, שלטון חדש, הזדמנויות חדשות  ונשבו רוחות חדשות.

אבי בן 24 באותה העת, זרם עם השינויים, כדי להשתלב עם משטר החדש ולפרנס את המשפחה בכבוד. הוא עבד, למד, סיים לימודי תואר שני בכלכלה בעיר לבוב. הוא התחיל מתפקידים זוטרים והתקדם בעבודה .

במשך הזמן הוא התמנה ליושב ראש איגוד שיתוף פעולה צרכני ( коопторг).  היה בין המארגנים הבולטים של התנועה הקואופרטיבית באזור. מתוקף תפקידו דאג מאד לזמינות  הסחורות באזור, לבנייה רחבה של מרכזי קניה באזור. ביוזמתו גם הוקמה  להקת שירים וריקודים "קואופרטיב", שהופיעה רבות כדי לשמח את תושבי האזור.

לא במקרה בספר  ,שנכתב 30 שנה אחרי מותו ,הוקדשו לפועלו כמה עמודים  עם צילומים.

הוא השכיל להקים רשת חברתית ענפה ובה אנשים בעלי תפקידים בכירים ,אנשים בעמדות מפתח . מנהל מחוזי  למסחר וכלכלה  היה בן בית אצלנו ,אבי היה מיודד עמו והרבה דברים עשה דרכו ובעזרתו של אותו איש .

אבי עזר הרבה לאנשים: ליהודים וללא יהודים.

 

25 במאי 1977

בשבילי  זה היה יום עבודה רגיל בעיר מחוזית אוז'גורוד ,כשעתיים נסיעה באוטובוס מבית הוריי שגרו באירשווה.

אחרי לימודי תואר שני באוניברסיטה ,  התקבלתי לעבודה במערכת הטלוויזיה מחוזית באוז'גורוד ועבדתי שם כעורכת בכירה . העבודה הייתה מאד יצירתית. כתבתי תסריטים והייתי אחראית לתכנית  שבועית של שעה ,תכנית הקשורה לטלוויזיה לימודית והנחלת  השפה הרוסית בקרב העם.

הייתי  כבר נשואה ובהריון עם הבת הבכורה. חיכינו לסיום הבנייה של הבית החדש – קואופרטיב, שבו רכשנו דירה.

באותו יום אבי היה עסוק בקבלת משלחת מסחרית מצ'כיה וכנהוג הוא קיבל את המשלחת בבית מלון ,שנבנה במיוחד לפי תכניותיו וחזונו  , שהיה ממוקם במקום מפואר מאד  בתוך יער (בכפר ברונקה . את המקום  הוא טיפח במיוחד וזו באמת הייתה פנינה.

אוכל משובח, טבחים מעולים, מלצרים ,שהוכשרו במיוחד לאירועים ממשלתיים.

בזמן קבלת משלחת מצ'כיה אבי נאם בפני האורחים. בזמן הנאום פתאום הרגיש לא טוב, התמוטט, נפל ומת מוות פתאומי. בן 56 היה במותו.

הוא מצא את מותו במקום ציורי (בכפר ברונקה),שמאד אהב . מקום היה מרוחק  מהעיר, בתוך יער, והעזרה הרפואית  לא יכלה להגיע בזמן.

האבחנה הייתה פנקראטיטיס חריפה, נמק בלבלב.

מיד עם פטירתו השלטונות לקחו את הגופה והודיעו למשפחה, שהלוויה תיערך כנהוג לאיש ציבור מכובד.

עדיין לא הבנו מה זה אומר. השמועה על מותו של דוד יעקובוביץ’  מיד התפשטה ובאזור כולו.

השמועה התפשטה גם בין יהודי המקום (כ-70 משפחות).

בעזרת יהודי מכובד וויס ,שעבד בבית חולים מקומי כאחראי תחזוקה,(לשם העבירו את גופתו של אבי), בלילה, בסתר, הבן של השוחט המקומי נכנס לחדר הקירור, הוציא את הגופה ועטף אותה בטלית לפני שהלבישו את הגופה בחליפה מהודרת עם עניבה, לפי מנהגו של המקום.

לאחי, רופא במקצועו , שבינתיים הגיעה מקייב (שם עבד והתגורר עם משפחתו) לא אפשרו להיכנס ולראות את הגופה.

בפורום המשפחתי דיברנו על הקבורה של  אבי בבית קברות יהודי. לא היה לנו ספק בכך איפה לקבור אותו.

הרי בעיירה  הסמוכה אילניצה היו קבורים קרובי משפחתו של אבי וגם בעירנו אירשווה היה בית קברות יהודי.

לכן החלטנו לשלם לפועלים  כדי שיחפרו קבר בשני בתי הקברות היהודיים: גם באילניצה וגם באירשווה.

נמסר לנו מיד, שהרעיון לקבור אותו באילניצה (בעיירה הסמוכה) ,לא קיבל אישור מהעירייה.

אז החלטנו לקבור אותו בעירנו ,באירשווה.

ראשי השלטון המקומי קבעו יום ושעת הלוויה.

בבוקר הלוויה, לפי  המסורת המקומית, הביאו את הגופה בארון הביתה. הגופה הייתה  בחליפה חגיגית  עם פנים חשופות. שמו את הארון בסלון הבית ומשמרת הכבוד הוחלפה כל שעה. הגיעו מבקרים רבים לביתנו.

צפינו שעלולים להיות קשיים  עם הקבורה בבית קברות יהודי וביקשנו  מיהודי מכובד דוד גרינשטיין ז"ל (הוא נפטר בארצות הברית  ב-2018) ללכת לעירייה ולהסביר את בקשת המשפחה לקבור את אבי בבית קברות יהודי. מהר מאד הוא הביא לנו את הבשורה המרה, שזה בלתי אפשרי .

החלטנו לעשות עוד ניסיון אחד. אנחנו ,שלושת ילדיו של דוד יעקובוביץ’  (אני,אחותי ואחי) החלטנו בעצמנו ללכת לראשי העיר כדי לקבור את אבינו ,לפי המסורת היהודית.

תשובתם של השלטונות הייתה שלילית וחד משמעית.

הוסבר לנו שאבא איש ציבור (וגופתו שייכת לציבור ולעם). חזרנו מהפגישה עצובים, כעוסים וממורמרים.

בינתיים  המון אנשים הגיעו לביתנו לחלוק  לאבי את הכבוד  האחרון. אנשים בכו בכי אמיתי, ראיתי ים של דמעות.

בחצר הצטופפו הרבה אנשים.

פתאום  ניגש  אלי  בן אדם שלא הכרתי  מקודם, קרא  בשמי בצירוף שם אבי ,כפי שנהוג שם, והראה לי ביד ללכת אחריו הצידה. הוא התחיל לדבר איתי בפנים כעוסות ובטון מאד סמכותי. בהמשך התברר שזה היה איש ק.ג.ב.

"תהיי חכמה. אולי את שכחת איפה את עובדת? הרי את עובדת במערכת הטלוויזיה המחוזית? זה לא אומר לך כלום? מה אתם עושים עניין מהקבורה?"

הוא אמר  עוד משהו, אך לא שמעתי יותר… ראיתי שהשפתיים שלו זזות, אך האוזניים שלי הפסיקו לקלוט את מה שהוא אומר.

הייתי המומה מהשיחה  הקצרה הזאת.

עדיין לא ידענו מה מחכה לנו בהמשך.

הלוויה יצאה  לדרך… משאית מיוחדת מקושטת בשטיחים, ארונו של אבי ותמונתו ,משמר הכבוד לאורך כל הדרך… אותות ההכרה שקיבל על עבודתו במהלך השנים, כל אות נשא מישהו מעבודתו.

לקח בערך 40 דקות להגיע מהבית לבתי הקברות (שני  בתי  הקברות יהודי ורגיל  צמודים  אחד  לשני .)

כשהתקרבנו לאזור בתי הקברות, אי אפשר היה שלא להבחין  מרחוק  בשלוש משאיות ענקיות. עמוסות חול. הן סתמו את הכניסה לבית הקברות היהודי. הכל היה ברור.

מארגני הלוויה הובילו את הלוויה לבית קברות עירוני, שהוא בעצם נוצרי…  הכל היה מתוכנן מראש.

כשהגענו למקום, הלוויה נעצרה ואני הבחנתי  בצלב לא רחוק מהמקום, שהכינו אותו כדי לקבור את אבי. ובאמת קברו את אבי מטרים ספורים מהצלב הזה .זה כאב לנו מאד…

היו נאומים…

אחרי הלוויה חזרנו הביתה וכמעט לא דיברנו, פחדנו לדבר על הנושא…

 

 

חזרה לעבודה

אחרי השבעה חזרתי לעבודה במערכת הטלוויזיה. הכאב והצער קיבלו אצלי ממדים עצומים. ידעתי שאם אמשיך לעבוד במערכת הטלוויזיה אהיה תקועה ולעולם לא אצא משם ולא אעלה לישראל. הרעיון של העלייה לישראל כבר היה מגובש אצלי בראש.

ניצלתי את העובדה, שהייתי בהריון עם בתי הבכורה וביקשתי  שנה ללא תשלום בידיעה ברורה שלא אחזור  לאותו מקום  העבודה היצירתי והמכובד ,שבו הייתי  יהודייה יחידה בצוות העורכים.

החלטנו להגיש מסמכים ,אך סרבו לנו. היינו סירובניקים כמעט 3 שנים, במהלכן ילדתי עוד בת.

 

העלייה לישראל

בינואר 1980 קיבלנו היתר לעלות לישראל ביחד עם ההורים  הקשישים של בעלי…

ביום האחרון לשהייתנו שם קיבלנו  שוק נוסף במעבר הגבולות. במהלך הבדיקה לקחו אותי ואת  בעלי לחדרים נפרדים ,הפשיטו אותנו  עד עירום ,וחיפשו משהו על גופנו  …

כפי שהסבירו ,חיפשו דברי ערך וכתבי יד.

בתי הקטנה  בת שנה הייתה בעגלה, הכריחו אותי להוציא אותה מהעגלה, הפכו בעגלה הכל, לקחו לבדיקה מיוחדת את הקופסה עם אבקת הכביסה, שלקחתי איתי  כדי לכבס בדרך חיתולים.

חודש אחרי שעזבנו את המקום, סגרו גבולות כמעט לשמונה שנים וכל משפחתי נשארה בברית המועצות לשעבר.

 

את חבלי הקליטה עברנו כמו כולם.

כל הזמן קוננה במוחי המחשבה איך אני אעביר את הגופה של אבי לקבורה מכובדת  בישראל. זה היה בגדר חלום. יצאנו משם עם 150 דולר לארבע נפשות.

 

בינתיים נפתחו הגבולות מחדש ובמהלך שנתיים 1988-1990 כל משפחתי  עלתה ארצה.

אחרי שעזרנו לכולם להתאקלם ולמצוא עבודה ,נושא קניית חלקת האדמה בבית הקברות באשדוד היה סוף סוף על הפרק.

כדי להגשים את החלום ולהעביר את גופת אבי לקבורה מכובדת בישראל, היינו צריכים לקיים כמה תנאים:

לקנות חלקת אדמה בבית קברות, להמציא אישור על הקנייה,

ליצור קשר עם החברה ,שמתמחה בהעברת  גופות ולעשות חוזה עם בעל החברה.

איתרנו את החברה ,קבענו פגישה, הגענו לשיחה והיינו צריכים לחתום על החוזה.

בשלב חתימת החוזה האינטואיציה שלי הייתה מאד חזקה והתברר שהיא פעלה בכיוון הנכון .

אני עמדתי על שלי:

כיוון שהנושא  רגיש מאד, ונסיבות הקבורה היו מאד מיוחדות, טענתי שאשלם כסף ואחתום על החוזה בתנאי אחד בלבד:

לא נציג החברה ,שהוא רוסי מאוקראינה ,יגיע לבית הקברות בזקרפטייה אלא מנהל החברה מישראל ,הוא בכבודו ובעצמו יגיע לבית הקברות באירשווה והוא אישית ינהל את כל תהליך הוצאת  והעברת הגופה לישראל, לפי החוקים הבינלאומיים.

רשמנו  בחוזה גם שאין לו זכות לפתוח את הקבר ללא נוכחותי (הוא ניסה לשכנע אותי ,שאיני צריכה לנסוע לשם, הוא יעשה את כל העבודה לבד בעזרת נציגו באוקראינה, ויביא את מה שנשאר מהגופה לאשדוד בארון אבץ).

 

אחרי שיחה ארוכה, שכנועים רבים וסידור התשלום למנהל החברה, לא נשארה לו ברירה אלא להסכים לתנאים ,שהצבתי בפניו.

חתמנו על החוזה, קבענו חודש,יום ושעה לפגישתנו בבית הקברות בעיר אירשווה, שם היה קבור אבי.

בינתיים דרך הנציג באוקראינה החברה התחייבה להמציא את כל האישורים הנדרשים: הכל לפי החוק, הכל בהסכמת השלטונות הארציים והמקומיים באוקראינה.

ביום שקבענו להיפגש, קיבלנו שיחת טלפון מנציג החברה (שהגיע לשם לפנינו) שיש בעיה.

אין מי שיפתח את הקבר, צריך לחפור ,זה הרבה עבודה… זה כסף נוסף.

הבנתי שזו סחיטה כי הכל היה כלול במחיר ,ששילמתי בארץ, אך הבנתי  גם, שזה לא הזמן ולא המקום להתווכח, חיפשנו פתרון.

בעלת הבית  ,שגרנו אצלה, סיפרה לנו ,שבכפר הסמוך אילניצה גר איזה אלכוהוליסט ,שתמורת כסף יעשה  את כל מה שיידרש. החלטנו לאתר אותו ולנסוע אליו. ידענו רק  את שמו. לקח לנו המון זמן ומאמצים, בסופו של דבר איתרנו אותו והגענו אליו.

למזלנו הוא לא היה שיכור, ותמורת 200 דולר הסכים לעשות את העבודה. קבענו להיפגש למחרת  בשעה מסוימת בבית הקברות באירשווה?.

בלילה ההוא כמעט לא ישנתי. בבוקר לקחתי  שני כדורי הרגעה, שהבאתי איתי  מהארץ ,ונסענו לבית הקברות.

 

בבית הקברות

לשם הגיעו גם נציג החברה מאוקראינה וגם מנהל החברה מישראל, כפי שקבענו בחוזה. הם הביאו איתם ארון אבץ  בגודל 60 על 70  ס"מ  כדי לאסוף את העצמות, הרי מאז פטירתו של אבי עברו 17 שנה.

האיש ,ששכרנו אותו, החל לחפור. בינתיים השמועה התפשטה בעיר, שבתו של דוד יעקובוביץ’ מעבירה את גופתו באופן חוקי לישראל.

החלו להגיע אנשים כדי לחלוק לאבי כבוד אחרון. רצו לדבר איתי. הייתי מאד מנומסת, אך לא שקטה ולא רגועה, משהו הפריע לי, פחדתי שמשהו ישתבש.

בינתיים האיש המשיך בעבודות החפירה והגיע אל ארון הקבורה.

כשהגיע אל הארון ,התברר ,שהארון היה שלם ,כאילו קברו את אבי אתמול. האיש  התחיל לפתוח את הארון. אני עמדתי למעלה ליד הקבר הפתוח כדי להשגיח על החפירה ועל פתיחת הארון.

ופתאום חשכו עיניי… אחרי שפתחו את הארון ראיתי את אבי כמו ביום הקבורה: החליפה עליו, מתחת לחליפה הטלית, הגופה לא נרקבה, הגופה נשמרה בשלמותה.

מנהל החברה מישראל מאד נבהל, הוא ירד בעצמו למטה עד הארון, אני ראיתי אותו חיוור מאד ומבולבל.

"זה לא יכול להיות" – הוא אמר, "אני באתי לאסוף את  העצמות, אני לא מוכן ליותר, מה נעשה? אין לי מה לעשות… סליחה. הינה הארון שהבאתי…"

אותו הארון 60 על 70 ס"מ עמד ליד הקבר הפתוח. אני עמדתי ליד הקבר, הסתכלתי על הגופה והבנתי ,שאם  לא אקח  את היוזמה ולא  אתחיל לשלוט בסיטואציה ,הדברים לא יצאו לפועל והכל ישתבש.

אבל איך? מה לעשות? למי לפנות? איך לפתור את הבעיה? הרי עברו שנים מאז שיצאנו מפה.

הייתי מאד לחוצה, התחלתי לתת פקודות. אמרתי למנהל ונציג החברה ,שישמרו על הקבר הפתוח ושלא יעזבו אותו  לשנייה עד שאחזור ,ולא משנה כמה  זמן זה ייקח.

אבל לאן ללכת?

ואז שאלתי את האנשים איפה  נמצא איזה מפעל מתכת. נתנו לנו כמה כתובות,

נסענו לאיזה מפעל  ,אך לא מצאנו איש אחד שהיה אפשר דבר אתו, כולם היו שיכורים.

נסענו לעוד מפעל. ביקשתי לדבר עם מנהל המפעל ,הפנו אותי לאיזה איש מבוגר .

התחלתי להציג את עצמי ,שאני הבת של דוד יעקובוביץ’ ,שלפני  כך וכך שנים  עבד פה …ואני באופן חוקי הגעתי להעביר את גופתו…סיפרתי לו את הסיפור. וביקשתי להכין תוך שעות ספורות ארון אבץ בגודל שיכיל את הגופה  ואני אשלם כמה שיגיד.

 

מנהל המפעל

האיש התרגש מאד והתחיל לספר, שהוא הכיר את אבי באופן אישי, והוא זוכר אותו ואת פועלו ואיזה איש הוא היה…

והוא התחייב לעשות את הארון בחינם. הבנתי ,ששמו של אבי הולך לפניי ופותח  לפניי דלתות ולבבות …

תוך כמה שעות ארון אבץ חדש עשוי לפי המידות הנדרשות הובא על יד מנהל המפעל עצמו  ישירות לבית הקברות.

לא היו לי מילים להודות לאיש, הוצאתי דולרים כדי לשלם לו, אך הוא  לא הסכים. "זה כבוד גדול בשבילי",-הוא אמר.

מנהל החברה מישראל קיבל את הארון החדש והבטיח להמשיך לטפל בעניין.

ביום הקבורה ,כשהגיע הארון, ביקשתי לפתוח אותו…

לא האמנתי לאף אחד.

אני אישית בדקתי שזאת הגופה…

ללוויה הגיעו הרבה אנשים ,שהכירו את אבי בחייו. הלוויה הייתה מאד מכובדת ,כמו האיש עצמו.