חיים אלעזר שפירא

129382257095312500

הרבי חיים אלעזר שפירא (להלן: הרבי שפירא) היה מנהיג הזרם האולטרה-אורתודוכסי במונקאץ', אשר שלט ביד רמה על יהודי העיר עד מותו בשנת 1937; את שלטונו הבלתי מעורער בקהילה ביצר על-ידי מאבקים בלתי-פוסקים נגד כל מי שהעז לסכן אותו – הן אנשי הציונות, הן חסידי בלז, והן אנשי אגדות-ישראל. שליטתו בקהילה אפשרה לו בין השאר לחיות ברווחה, שהייתה נדירה ביותר באותם ימים, גם בקרב השכבות הגבוהות של החברה. כך, הוא נהג לנסוע – מעבר לנסיעות שהיו בגדר תפקידו – לחופשות למערב צ'כוסלובקיה ושוויץ. חתונת בתו הייתה אירוע ציבורי, שכמותו לא נראה בעיר מעולם. הוצאות האירוע – שלמענו הוקמה ועדת הכנה מיוחדת – נאמדו בכ – 100,000 כתר צ'כי, והרב דרש שהקהילה תכסה את החוב! התנהלות מושחתת זו, שעליה הגן בחירוף, הביאה את הקהילה במונקאץ' להתרוששות כללית באמצע שנות השלושים.

בשנת 1922 הקים הרבי שפירא את ישיבת "דרכי תשובה" המפורסמת, שהייתה גם מכשיר מרכזי בשליטתו על הקהילה היהודית בעיר. כמובן שהישיבה היוותה מרכז לימוד חשוב, שנהרו אליו רבים מכל רחבי צ'כוסלובקיה והונגריה. למעשה, הישיבה הייתה בין הישיבות הגדולות בהונגריה, ובשנת 1939 מנתה כבר כ – 280 תלמידים. כמו-כן, היא הוכרה על-ידי השלטונות הצ'כוסלובקיים כמוסד רשמי להכשרת רבנים.

כאמור, הרבי שפירא יצא במאבק עיקש וסוער נגד הגעתו של הרבי מבלז למונקאץ'; עם הגעתו לעיר של הרב יששכר דב רוקח כפליט מלחמה מגליציה בשנת 1920 הוא דאג להדגיש שאין מקום בעיר לשניהם ביחד. אולם, כדי לשוות למאבק גם תוכן כללי יותר, ולא רק תוכן אישי, הוא כוון כנגד כל חסידי בלז אשר 'זכו' לכינוי של "חזירי בלז" בפי הרב שפירא. חסידי בלז התפללו בבית מדרש גדול משלהם בשם "מחזיקי הדת". עיון בתקנות בית המדרש מבהיר מיד, שהמאבק בין הרבי שפירא לחסידי בלז נבע בעיקר ממניעים פוליטיים ולא הלכתיים. העימות הוחרף משהחליטו השלטונות בפראג לגרש מקרפטורוס פליטי מלחמה לשעבר, והרבי מבלז בתוכם. מכיוון ששני הרבנים התנגדו לציונות, חילופי ההאשמות התרכזו לא מעט בהטחת תמיכה בציונות של צד אחד כלפי משנהו. לאחר שסכנת הגירוש חלפה, נשאר הרבי מבלז בעיר עד שנת 1922, ולאחר-מכן חזר לגליציה. באותה שנה פרשו חסידי בלז לחלוטין מהקהילה, והקימו קהילה נפרדת משלהם עם רב ושוחט. מכיוון שעל-פי החוק לא ניתן היה לכנות שתי קהילות באותה עיר באותו שם, חסידי בלז נאלצו לכנות את קהילתם החדשה כקהילה ניאולוגית (ולא אורתודוכסית). דבר זה שימש לרבי שפירא עילה להחרפת המאבק, והפצתו לכל רחבי קרפטורוס. באוסף של מכתבי תמיכה לרבי שפירא מרבנים מכל רחבי החבל, וכן ממקומות נוספים באירופה, חסידי בלז מכונים בשלל כינויי גנאי חריפים ביותר – דבר המעיד על עוצמת העימות, וכן על מידת השפעתו וכוחו של הרבי שפירא. העימות הגיע לסופו רק בשנת 1934, ורק אחרי שחסידי בלז הכירו בסמכותו העליונה של הרבי שפירא בקהילה. ההסכם, שנחתם בין הקהילות, קבע באופן מפורש שחסידי בלז מוותרים (aufgeben) על כל תלונה או סכסוך עם הקהילה האורתודוכסית ועם ההנהגה הרבנית שלה.

כידוע, מלחמתו של הרבי שפירא נגד התנועות הציוניות השונות בקרפטורוס הייתה אינטנסיבית ביותר. כמובן שעניין זה נבע לא מעט מניגוד גמור בין השקפת עולמו להשקפת עולמם של הציונים. אמונתו של הרבי שפירא בביאת המשיח עוד בימיו עמדה בסתירה גמורה לפעילות ציונית ועלייה מאורגנת והמונית לארץ-ישראל. אולם, המשיכה של בחורי ישיבה רבים לתנועות הציוניות השונות העמידה גם היא בסכנה את שליטתו בקהילה, וחייבה אם-כן מאבק ללא פשרות. הרב שפירא מיקד את מרבית התקפותיו הפומביות במעוז הציוני של מונקאץ' – הגימנסיה העברית. מייד כאשר הוקמה הוא פרסם כרוז תקיף מאוד כנגדה, ואיים בחרם על הורים שישלחו את ילדיהם אליה. הוא גם נהג לירוק לעבר הגימנסיה בכל פעם שעבר ליד המבנה שלה, וכך גם נהגו בחורי הישיבה שלו כאשר נתקלו בתלמידי הגימנסיה בעיר. גם אלימות פיסית בין בחורי הישיבה לתלמידי הגימנסיה לא היה דבר ממש נדיר. הרבי שפירא ניצל כמעט כל אירוע על-מנת להשתלח בתנועה הציונית. כאשר בקיץ 1934 פרצה במונקאץ' מגפת טיפוס וגבתה גם קורבנות יהודיים, הרבי שפירא הסביר לקהל שהתאסף בבית הכנסת הגדול שהאשמים הם הציונים "… ובית המינות שלהם1" – הגימנסיה העברית. כאשר כעבור שנתיים פרצו מהומות הדמים בארץ-ישראל, היה זה כמובן בבחינת התממשות אזהרותיו של הרבי שפירא בדבר עלייה לארץ-ישראל. גם בנוגע לתנועת בית"ר הרבי שפירא לא חסך מילים, וצפה לחיסולה של התנועה. תנועת המזרחי הייתה מראשיתה אף היא מוקד לחיציו של הרבי שפירא, ואף ביתר שאת בשל הסכנה שבחזותה הדתית. בנוגע לאגודת-ישראל כבר בשנת 1922 הרבי שפירא זימן אסיפה של רבנים אולטרה-אורתודוכסים לעיר צ'ופ (Csap) שעל גבול סלובקיה וקרפטורוס, ושם אסר במפורש כל מגע עם אנשי אגודת-ישראל. בייחוד בנוגע למאבקו בתנועה האורתודוכסית של אגדות-ישראל (כמו במאבקו נגד חסידי בלז), ניתן לראות הרבה יותר מאבק פוליטי על שליטה בקהילה והרבה פחות מאבק הילכתי.

ניתן לסכם ולומר, שמלחמותיו השונות של הרבי שפירא – בעיקר נגד הציונים – היו בסופו של דבר מוצלחות למדי: ישיבתו הייתה גדולה מאוד, ניסיון של פיצול רשמי בקהילה נכשל, והתנועות הציוניות והחינוך העברי לא הצליחו למעשה להשפיע על ציבור יהודי מספיק משמעותי בעיר, ובוודאי לא לחולל שינוי דרסטי בתפיסת עולמם של יותר מדי יהודים, אפילו לא בקרב הדור הצעיר.