ד"ר חיים קוגל נולד בשנת 1897 – תרנ"ז במינסק שברוסיה הלבנה, להורים דתיים מפעילי תנועת "חובבי ציון". הילד חיים קיבל חינוך כללי, דתי וציוני. על חינוכו הציונית ניתן ללמוד מהעובדה שכאשר הגיע למצוות, ביקש מהאב מתנת בר- מצוה לשלוח אותו ללימודים בגימנסיה ”הרצליה" ביפו.האב נעתר ובשנת 1912 מוצאים את הנער כתלמיד מן המניין בגימנסיה "הרצליה".
שנתיים לאחר מכן הוא נוסע לבקר את הוריו במינסק. מלחמת העולם הראשונה פורצת, ורוסיה נמצאת במלחמה עם תורכיה העותומנית, הדרך חזרה ליפו ולגימנסיה חסומה לפניו. את המשך לימודיו הוא עושה באוניברסיטת "קאזן ויקטרינוסלב" שבמוסקוה. משם הוא נוסע, בגמר מלחמת העולם ה-1, לפראג לסיום לימודיו, ושם הוא גם מוסמך בתואר: ד"ר לכלכלה ולפילוסופיה.
למונקץ', שצורפה בשנת 1919, בעקבות הסכם טריאנון, למדינת צ'כוסלובקיה שזה עתה קמה, הוא הגיע כשליח מטעם התאחדות הסטודנטים היהודיים-ציוניים בפראג, להרצות בפני תנועות הנוער הציוניות במונקץ. שם הוא הכיר את רעייתו לעתיד שרה לבית גרינוולד, ובשנת 1926 נישאו השניים.
בית הספר העממי העברי פתח את שעריו בשנת 1923. בשנת 1924 כשנורתה אבן הפינה לבניין הקבע של הגמנסיה, התכנסו, בבית-הכנסת, חסידי הרבי ממונקץ' בעל "מנחת אליעזר" ר' חיים אלעזר שפירא, בהוראת רבם – שהיה אנטי ציוני חריף ויריב קשוח – תקעו בשופר, הודלקו נרות שחורים והרבי הכריז חרם על "בית התיפלה" וחרם על הורי הילדים שנתנו יד לציונים, המינים והאפיקורסים. הרבי רדף עד חרמה את ד"ר חיים קוגל, המייסד ומנהלה הראשון של הגימנסיה, את סגל המורים וההורים שילדיהם למדו בגימנסיה. לא היה שבת וחג שהרבי לא נאם נאום מלא עלבונות וקללות. למרות זאת הלימודים התנהלו כסדרם. בחוברת מיוחדת, שיצאה לרגל סיום המחזור הראשון של בוגרי הגימנסיה בשנת 1932, כותב המנהל ד"ר חיים קוגל – בעברית כדלקמן:
"מתוך אפלה וחשכת ההרים עולים ומנצנצים קווי אור, המאירים דרך לדור חדש, דור הקם לתחיה! השפה העברית חודרת לכל מקום בו נפש יהודי פועמת….גימנסיה עברית – מכון ליהדות. תלמידיה – חלוצי רעיון התחייה ומגשימיו, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו! נקצור נא כולנו ברינה ובשמחה, בחדווה ובדיצה מה שזרענו בעמל רב! ואתם בוגרים, יהא נא תמיד לנגד עיניכם עמנו המפוזר והמפורר! האמינו בו ובכוחותיו, בעבודתכם לטובתו תחזקנה ידיכם….!"
ב-1935 כשנבחר ד"ר קוגל כציר לפרלמנט הצ'כי בפראג, כנציג "המפלגה היהודית", הצטיין כלוחם יהודי וציוני גאה על זכויות היהודים. מי שלחם בתקיפות נגד בחירתו, היה, כמובן, שוב הרבי ממונקץ. ב"קול קורא" שפרסם אנו מוצאים, בין היתר,: "לכן מצאתי את עצמי מחויב להשמיע במרום קולי, כי עפי"ד תוה"ק אסור לסייע באפס כל דהיא לבאי כת הציונים והמינים והאפיקורסים, לאשר העמידו לקנדידט שלהם בן סורר ומורה מדרך התורה הכופר והמסית ומדיח את ילדי בני ישראל בהעברעאישע-גימנסיום, שמשם תצא מינות ואפיקורסות, על ה' ועל משיחו ועל תורתנו הקדושה והאמונה המורשה מאבותינו ורבותינו, וע"ז מחויב כל אחד לעמוד בפרץ ולמחות במסירות נפש ממש". חתימת הסכם מינבן בשנת 1938, והחזרת אזור הקרפטים לשלטון הונגרי, שמה קץ להתפתחות התנועה הציונית ועל הגימנסיה נאסר ללמד בשפה העברית. ד"ר קוגל, בהיותו יליד חוץ לארץ, הרגיש שעליו להסתלק עם משפחתו בהקדם. הצליח לעזוב את האזור להגיע לפראג ומשם לעלות לפלשתינה. על עליית משפחת קוגל ארצה, מספרת האלמנה שרה קוגל:
"בפרלמנט הצ'כי היו מיוצגים כל המיעוטים הלאומיים שבאותה ארץ. הציר הרוסי שבפרלמנט היה ידיד אישי של חיים. יום אחד הוא אמר לקוגל: [אני מבקש ממך, קח את משפחתך ועזוב את אדמת צ'כיה לפני ה-15 במרס 1939]. חיים שאל אותו בתמיהה מה יקרה ב-15 למרס? על כך ענה לו הציר הרוסי: [אינני יכול לגלות לך, אבל אתה חבר שלי, קום מהר ועזוב את צ'כיה!]" ב-15 במרס 1939 פלש היטלר לצ'כיה.
על תקופתו של ד"ר חיים קוגל בארץ, אין צורך להרבות. ידוע לכולם שייסד את המועצה ואחר כך את העיר חולון המשגשגת. אולם לנו כניצולי שואה נזכור לעד את העזרה שד"ר קוגל הושיט לעולים מאזור הקרפטים שעלו ארצה אחרי השואה. קוגל היה האבא והמורה של רבים שנזקקו לעזרה בתחילת דרכם בארץ. ד,ר חיים קוגל הלך לעולמו, באופן פתאומי, ביום י"ח שבט תש"יג (5.2.1953) והוא רק בן 56. אנו גם לא נשכח את הטיפול החם שקבלנו מגב' קוגל – לכולנו היא היתה "דודה שרה". היא הכירה רבים מההורים שלנו שניספו בשואה ועשתה כל שביכולתה לעזור לנו בקשרים, בעצה וחומרית.
תודת כולנו למשפחת קוגל. אירגון יוצאי וניצולי השואה מקרפטורוס בישראל
טוביה קליין, יו"ר