יצחק (איציק) לבנת נולד בשנת 1930 בשם שנדור וייס, הרביעי מבין חמישה ילדים, בעיר סבלוש (Velyki Sevljus) שבצ'כוסלובקיה (כיום וינוגראדוב שבאוקראינה).
בני המשפחה דיברו הונגרית. אמו של יצחק, טרז לבית לייזרוביץ', דיברה גם גרמנית ויידיש, אך יצחק ואחיו כבר לא דיברו יידיש ולמדו בבית ספר עברי, שכן הוריו של יצחק היו ציונים. לימים, באושוויץ, סייעה ליצחק הגרמנית שידע מהבית.
אביו של יצחק, וילמוש, היה מנהל חוה של אציל הונגרי בשולי העיר. "בניגוד לרוב יהדות הונגריה או צ'כיה, חיינו ממש בטבע", מספר יצחק. בשנת 1939 שבה העיר לשליטת הונגריה ושמה השתנה לנאדי-סולוש (Nagyszőllős). בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גויס אחיו הגדול של יצחק, אברהם (בונדי) לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. אמו של יצחק נפטרה בינואר 1944.
במרס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ובנאד-סולוש הוקם גטו. בעל האחוזה שבה עבד האב ניסה לגונן על יצחק ומשפחתו, אך באפריל גורשה המשפחה לגטו ובסוף מאי 1944 גורשו יצחק, אביו, שתי אחיותיו הגדולות ואחותו הקטנה איצוקה – לאושוויץ.
ב"סלקציה" הופרד יצחק מאביו ומשלוש אחיותיו. האחיות נרצחו בתאי הגזים. יצחק הועבר לבלוק הילדים והיה משרתו האישי של הקאפו בבלוק. בסוף ספטמבר 1944 בוצעה עוד סלקציה. יצחק נכלל בקבוצה של כ-700 ילדים שיועדו להשמדה ונכלאו בצריף. בלילה נכנס אל הצריף אחד מעוזרי הקאפו שאותו שירת יצחק, הוציא את יצחק והעביר אותו לבלוק אחר. שם פגש יצחק את חיים רפאל, אסיר יהודי מסלוניקי שביוון, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. חיים ידע רק לדינו ויוונית, אך הרגיע את יצחק במשך שעה ארוכה, סיפר לו סיפורים בגרמנית רצוצה ולימד אותו לשיר.
בבירקנאו שרד יצחק שלוש אקציות, בחלקן הצליח לברוח מקבוצה לקבוצה, מצריף לצריף. בסתיו 1944 קועקע על ידו מספר. "הקעקוע היה מעין סימן שהנה, הם עוד צריכים אותך למשהו", סיפר יצחק. "נורא רצינו לקבל את המספרים האלה, כי אם אין לך מספר, אז העתיד שלך עוד לא הוכרע, אם אתה הולך לעבודה או לא הולך לעבודה. המספר שלי הוא B-14694. זה נתן לנו הרגשה טובה, שהנה עכשיו אנחנו כבר נחשבים, אנחנו כבר לא אנונימיים, כבר יש לנו מספר. קודם היינו אפילו ללא שם וללא שום דבר – סתם גוש של ילדים. המספר הזה היה כבר שלי. היינו כל כך מאושרים עם זה – לא יאומן, שסוף סוף קיבלנו מספר".
ב-18 בינואר 1945 יצא יצחק לצעדת המוות מבירקנאו. לאחר כשבועיים הגיע למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה, שם פגש את אביו. בסוף מרס 1945 הוצעדו השנים בצעדת מוות, במהלכה ניזונו מעשב ומשבלולים. הם הגיעו למחנה גונסקירכן שבאוסטריה, כשהם מוכי כינים וחולים בטיפוס. הם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי והועברו לבית חולים בכפר הורשינג ליד לינץ. כשבועיים לאחר השחרור נפטר האב.
יצחק חזר לעירו, אך על ביתו השתלטו זרים. הוא עזב את העיר במטרה להגיע אל אחיו בונדי שבארץ ישראל. הוא הגיע לבודפשט ומשם ברח עם קבוצה שעברה מאזור הכיבוש הרוסי לאזור הבריטי והגיע לבית הילדים בעיירה האיטלקית סלבינו, בה לימדו אותו שליחים מארץ ישראל.
במרס 1947 עלה יצחק על האנייה "שבתאי לוז'ינסקי". האנייה הגיעה לחוף ניצנים ביום הולדתו ה-17 של יצחק. המעפילים ירדו לחוף, אך נתפסו בידי הבריטים. יהודים רבים מהיישובים באזור זרמו לחוף והתערבו בין המעפילים, כדי למנוע מהבריטים לגרש את המעפילים. בתגובה גירשו הבריטים את כל הנוכחים על החוף למחנות המעצר בקפריסין. בהדרגה, לאחר חקירה, שחררו את מי שניראה בעיניהם כארצי-ישראלי. הודות לעברית הטובה שבפיו שכנע יצחק את הבריטים שהוא ותיק בארץ ולאחר שבוע "הוחזר" לארץ-ישראל.
יצחק התגייס ל"הגנה", השתתף במלחמת העצמאות, כקשר, ולאחר מכן היה קצין קשר בצה"ל.
יצחק לבנת היה חבר בהנהלת "המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית" בצפת. הוא היה "איש עדות" ופרש את סיפורו האישי בפני קהלים מגוונים. כמו כן הוא תיעד אותו בספר 'מנודים – סיפור אהבה'.
יצחק היה שותף בתאגיד "תעבורה" והיה אחד התורמים המכובדים לעמותה.
ליצחק ולאילנה ארבעה ילדים – כולם קצינים במילואים בצה"ל – שנים עשר נכדים וכן נינים.
יצחק נפטר במרץ 2017. יהיה זכרו ברוך!
ניתן להאזין לעדותו באתר Youtube
בשנת 2013 נפתח באוניברסיטת חיפה מסלול לדוקטורנטים, במימון משפחתו של יצחק, המעניקה מלגות לסטודנטים מכל העולם. היעד הוא לקדם לימודי השואה בארץ ובעולם. תוכנית הלימודים הינה חוצת דיסציפלינות: לימודי היסטוריה יהודית וכללית, סוציולוגיה ואף פסיכולוגיה. התכנית מארחת מרצים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטאות בישראל ומהעולם, לצד התמחויות ושיתופי פעולה עם שני גופים ממשלתיים: מוזיאון "יד ושם" ומוזיאון "לוחמי הגטאות".
בשנת 2014 הדליק יצחק משואה בטקס יום השואה והגבורה, שהתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות.