Munkács (נכתבת מונקץ', מונקטש מונקאטש) אוקראינית: Mukacheve הונגרית: Munkács.
עיר השייכת כיום לאוקראינה ושוכנת על גדות Latorica במערב המדינה, קרוב לגבול עם סלובקיה. האזור בו היא שוכנת נקרא גם הוא בשמות שונים במהלך השנים, הקרפטים, קרפטו רוסיה, קרפטו-אוקראינה, Zakarpatya ועוד. אוכלוסיית העיר מונה 77,300 נפש (2004), המורכבת מאוקראינים, רוסים והונגרים, כמו כן בעיר ישנה קהילה יהודית קטנה.
היסטוריה:
הרחוב הראשי
ההיסטוריה הכללית של Munkács מתמקדת במידה רבה בקונפליקטים הדתיים בין הזרמים הנוצרים השונים בקרפטורוס, כאשר אלה בדרך-כלל היו גם קשורים לנטיות הלאומיות השונות בקרב הרותנים. על עניין זה נכתבו כבר מחקרים גדולים ומקיפים ביותר; להלן יובאו רק כמה נקודות ציון עיקריות. ב Munkács הוקם ככל הנראה כבר באמצע המאה ה – 14 (על-אף שייתכן שהדבר אירע מאה שנה מאוחר יותר) מנזר אורתודוכסי – המוסד הדתי הראשון של הרותנים בקרפטורוס. החל מסוף המאה ה – 16 רבים במחוז Ung הפכו ליוונים-קתולים עקב ההשפעה של רומא, כאשר במחוזות Bereg וMaromoros- .
ההשפעה של טרנסילבניה הפרוטסטנטית הייתה משמעותית יותר עד תחילת המאה ה – 18. בשנת 1771 מונקאץ' הוכרה באופן רשמי כבישופות יוונית-קתולית על-ידי האפיפיור Clement XIV. בתחילת המאה ה – 20 החלה מתפשטת בקרפטורוס שוב מגמה אורתודוכסית, תחילה במחוז מארמארוש ואחר כך גם במחוז Bereg ושאר החבל. הסיבה לכך הייתה נעוצה במידה רבה בניצול של האיכרים המקומיים על-ידי הכנסייה היוונית-קתולית, ואכן רבים מהם הפכו באותה עת לאורתודוכסים. כל זאת, כמובן, לא בלי מאבקים קשים נגד ההונגרים. בשנת 1931, כבר בהשפעת השלטון הצ'כוסלובקי אשר תמך יותר באורתודוכסים, קמה בעיר גם בישופות אורתודוכסית.
רק לאחר מהפיכת של 1848, החלו להתפתח, בהשפעה הרבה מאוד של אנשי אינטליגנציה, שלושת הזרמים הלאומיים השונים בקרב הרותנים: רוסי, אוקראיני ורותני. באופן כללי, המאבקים הלאומיים בקרפטורוס של הזרמים השונים של הרותנים התמקדו מצד אחד במלחמות פנימיות בלתי פוסקות, ומצד שני במאבק עיקש במאמצי ההונגרים לכפות על הרותנים, כמו על מיעוטים אחרים בהונגריה, מדיניות אגרסיבית של "מדיאריזציה". מאבקים אלו התמקדו רבות סביב השימוש בשפה והכתב. כך, למשל, ויקטור גבאי (Gabay), מי שכיהן כסגן הבישוף היווני-קתולי במונקאץ' בסוף המאה ה – 19, נלחם הן נגד הנטייה הרוסית בקרב רותנים והן נגד ההונגרים במאבק על שימור השפה הרותנית המקומית (ולא הרוסית), בבתי-הספר של הכנסייה היוונית-קתולית מצד אחד, וכן באופן כללי על שימור השפה הסלובנית של הכנסייה (ולא הלטינית) מצד שני.
הסיפוח של קרפטורוס לאוקראינה הסובייטית לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח רק באופן פורמלי לשים קץ למאבקים בין הזרמים הלאומיים של הרותנים; ואכן, לאחר התמוטטות הגוש הקומוניסטי, ניכרים עדיין סימנים ברורים למאבקים הללו. קרפטורוס מהווה בכך דוגמא מאלפת לא רק לכוחה של שכבה דקה של אינטלקטואלים ל"המציא" לאומיות כזו או אחרת, אלא גם לכוחה של אותה המצאה להשתרש כאילו הייתה קיימת מאז ומתמיד.
נהר Latorica
למרות שזו עיר לא גדולה (בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה כ-40,000 נפש, כמחציתם יהודים), הרי בהיסטוריה היהודית נודע לה מקום של כבוד, הן בגלל רבנים מפורסמים שכיהנו בה והן בשל הפעילות הציונית שהתרחשה בה. היהודי הראשון שמתועד במקום היה יהודי בשם אפרים שישב בעיר בשנת 1649,היא שנת ת"ט. נמצאה תעודה מ-1686 בה מוזכרים שני יהודים: אפרים ומרקו, שסיפקו טובין לצבא (על פי מסמך זה תועדו שמותיהם). מס מיהודים נגבה כבר ב-1760, ומכאן שהיו באותה שנה בתי כנסת (לפחות בית כנסת אחד).
מאוחר יותר הגיע לעיר מלמד, ושמו ר' ברוך, שהיה אביו של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא".
רבנים
הרב הראשון היה כנראה ר' יהודה-לייב תקמ"ד-תקמ"ט (1783-1788). ב-1790 (תק"ן) מונה כרבה השני של העיר ר' אברהם גוטסמן (נפטר בשנת תקע"ד/1813). אחרי פרישתו (ויש הטוענים שבגלל התנצרותה של אשתו) מונה, בשנת תקס"ה/1805, ר' צבי-אביגדור אשכנזי (נפטר בשנת תקפ"ד/1824), ובתקפ"ה/1825, אחרי שנבנה בית כנסת חדש, מונה האדמו"ר צבי אלימלך שפירא כרב העיר. ככתוב בפנקס הקהילה: "…היום יום א', פרשת ראה, שנת תקפ"ה לפ"ק – המלכנו עלינו למלך, מאן מלכי רבנן, ה"ה הרב הגאון הגדול אב"ד דק"ק רוביטש מו"ה צבי-אלימלך נ"י, להיות לנו לרב ומורה-צדק לכל עדת בני-ישראל החונים פה קהילת-קודש מונקאטש וקומיטאט בערעג, ומחויבים אנחנו לתת לו שכירותו…"רבי צבי אלימלך בחיבור "תקנות תמכין דאורייתא" אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ואנשי מונקאץ שחלקם עסקו בגידול וסחר באווזים לא הסכימו לפסיקה זו, ולכן אחרי כארבע שנים נאלץ רבי צבי אלימלך לעזוב את העיר. יורשיו בכהונה היה ר' עזריאל גרין תקצ"ג/1833 (נפטר תר"א/1841), אחריו ר' אפרים פישל הורוביץ (נפטר תרכ"א/1860), אחריו ר' חיים סופר שהודח מכהונתו. בשנת תרמ"ב/1882, ביקשו אנשי העיר מר' שלמה שפירא (שהיה אז בסטריזוב שבגליציה), נכדו של הרב צבי אלימלך שפירא, לבוא לכהן כרבם. אחרי 11 שנה הוא נפטר (תרנ"ב/1892), ואת מקומו מילא בנו – צבי הירש שפירא (מחבר "באר-לחי-רואי", "דרכי תשובה" ו"צבי תפארת") תרנ"ב/1892. צבי הירש הודח על ידי השלטון ההונגרי עקב אי ידיעת השפה ההונגרית, אבל המשיך לשמש כרב ללא מינוי, עד שמונה בשנית. בחייו נלחם בציונים וברעיון הציוני.
ב-1913 אחרי פטירתו (תרע"ד/1913), החליף אותו בנו חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר" שהיה אדמו"ר חסידי מוכר וגאון בתורה, אולם קנאי ויריב קשוח. הרב שפירא לא סבל מתנגדים לדעותיו ונלחם נגד כל מי שעלול לסכן, לדעתו, את ההגמוניה שלו כרב יחידי בעיר מונקץ ובאיזור. ידועים המריבות והויכוחים הקשים בינו וחסידיו לבין רבנים אחרים שנאלצו להתגורר במונקץ' באופן זמני. לא שקט עד גירושו של היריב. לשיא הגיע בהתנגדותו ליסוד קהילה נפרדת של חסידי בלז במונקץ בתחילת שנות העשרים, כשהרב האדמו"ר מבלז ר' ישכר דוב רוקח זצ"ל נאלץ לגור באופן זמני במונקץ מפחד הפוגרומים בגליציה. חסידי בלז במונקץ, שרובם היו מהמעמד הבינוני ומעלה, פנו לשלטונות לקבלת רישיון להקים קהילה חסידית בשם "הקהילה האורטודוכסית מחזיקי הדת דחסידי בלז", להקים בית כנסת לעצמם ולבחור רב, שוחט וחזן. השלטונות סירבו לאשר את השם, היות ולפי החוק הצ'כי אין לתת בעיר אחת שמות זהים למוסדות נפרדים. לכן נאלצו להחליף את שם הקהילה ל "הקהילה הניאולוגית מחזיקי הדת דחסידי בלז" והאישור ניתן. הרב שפירא יצא למלחמת קודש נגד "הקהילה הניאולוגית" והכריז עליה חרם טוטלי. אין להתחתן איתם ואין לאכול מאכלים של חסידי בלז שהם "נבילה וטריפה". הרב שפירא לא הסתפק בכך ושלח מכתבים לכל הרבנים "בגליל ברג", שהיו תחת חסותו, וביקשם לפרסם מכתבים, פסקי הלכה של חרם, גילוי עריות, בשר פיגול וטרף וכו' נגד כל מי שבא במגע עם חסיד בלז. החרם לא הוסר עד שנת 1934, למרות שהאדמו"ר מבלז חזר לבלז עוד בשנת 1923 ונפטר בבלז בשנת 1926 ב-כ"ב בחודש חשון תרפ"ו. הוא היה, כמובן, המתנגד החריף ביותר נגד כל תנועה ציונית, דתית וחילונית, ואף נלחם ב"אגודת ישראל. יזם את הקמת שכונת "בתי מונקאטש" וקופת מאיר בעל הנס, במאה שערים שבירושלים.
לאחר פטירתו בשנת תרצ"ז/1937,החליף אותו חתנו ברוך יהושוע ירחמיאל רבינוביץ' שכיהן עד לתחילתה של השואה, גורש לקמניץ-פודלסק, הצליח לחזור, נמלט לבודפשט, ועלה ארצה. כשלא הצליח לקבל משרה רבנית עזב את הארץ לכהן כרבה הראשי של סאן פאולו שבברזיל, חזר ארצה והתמנה כרבה הראשי של חולון, אחרי שלא האריכו את כהונתו עבר לגור כרב בית כנסת בפתח תקוה עד פטירתו בשנת תשנ"ט/1999 . בנו משה יהודה ליב רבינוביץ משמש היום כאדמו"ר ממונקאץ', בברוקלין, ניו יורק.
במונקץ התקיימה פעילות ציונית ענפה. בשנת תרפ"א/1921, נוסד בית ספר עממי עברי, ובתחילת שנות השלושים נוסדה גם גימנסיה עברית, שנחשבה כגימנסיה העברית החשובה ביותר במזרח אירופה פרט לזו של ורשה.
מנהלה הראשון של הגימנסיה, היה ד"ר חיים קוגל, שעזב את מונקץ עם הכיבוש ההונגרי בשנת 1939, עלה ארצה ייסד את העיר חולון והיה לראש העיר הראשון של חולון.
1939-1944, ( כולל תקופת השואה)
יהדות האזור ( מלבד יהודים ללא אזרחות הונגרית), סבלו, אמנם מרדיפות וחוקים אנטישמיים רבים, בעיקר על ידי שלילת רשיונות עבודה, הטלת מיסים, צמצום האפשרות של השכלה גבוהה ליהודים וגיוסם "למחנות עבודה צבאיים" ונשלחו לחזית הרוסית עם הצבא ההונגרי ורבים נהרגו ואף נרצחו על ידי הצבא ההונגרים והגרמני, אולם לא היו גטאות ולא השמדה כמו בארצות הכבושות על ידי הרייך. ב- 1941 גורשו באכזריות כ- 15000 יהודים, ללא אזרחות הונגרית, בייחוד יהודים ממוצא גאליציה, לאיזור Kaminec-Podolsk. רובם נרצחו בדם קר ביריות ונזרקו לנהר ה- Dnyeper ורק בודדים, ביניהם חתנו של הרב חיים אלעזר שפירא, רב העיר רבי ברוך רבינוביץ', חצליחו לחזור.
בחודש מרץ 1944 עם כיבוש הונגריה על ידי גרמניה החל הגטואיזציה המהירה בכל ערי וכפרי הונגריה, כולל קרפטורוס. יהודי מונקץ רוכזו בשני גטאות. גטו אחד יועד לשארית יהודי העיר, והגטו השני יועד לכ-15 אלף יהודים מהאזור. בסוף אפריל פרצה במקום מגפת טיפוס, ובחודש מאי נשלחו היהודים להשמדה, רובם לאושוויץ
-בירקנאו, וחלקם לפלאשוב. אלה שהיו כשירים לעבודה פוזרו במחנות השונים. רובם מתו מאפיסת כוחות, מחלות, רעב ועבודת פרך ואף ברציחות.
פרוטוקול ישיבה בעניין גירוש היהודים
במאי (התאריך לא ניתן לפענוח) התקיימה במטה המשטרה במונקאטש ישיבה בראשותו של לויטננט- קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בהשתתפות קפטן הז'נדרמריה ד"ר לאסלו וקפטן הגסטאפו ד"ר מרטון זולדי מצד הגרמנים. הישיבה דנה בגירוש היהודים, שיתחיל ב- 14 במאי, פטורים מכלל זה יהודים שהם נתינים זרים – כלומר, אזרחי בריטניה, ארצות הברית, פולין, רוסיה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, פינלנד, שוויץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל ותורכיה – שאותם יש לסלק מראש ולשים במעצר, כדי שלא יהיו עדים לסילוקם של האחרים. היהודים יוסעו ב- 110 רכבות לתחנת קאשה ושם יימסרו המשלוחים לידי המשטרה הגרמנית. הסימון (על הקרונות) יהיה Umsiedler D-A(יישוב מחדש של עובדים גרמנייס). כל רכבת תסיע 3,000 בני אדם. היא תורכב מ- 45 קרונות, שלכל אחד מהם יוכנסו 70 בני אדם עם המטען, ושני קרונות בהתחלה ובסוף בשביל השומרים. מפקד תחנת ההטענה יהיה קצין ז'נדרמריה הונגרי או גרמני; סידור זה יחייב את מנהל התחנה להעמיד לרשותנו קרונות ורציפי הטענה במקום מרוחק מן התחנה, חמש שעות מראש. היהודים יוכלו ליטול עמם מטען מוגבל בלבד, אבל לא מיטות או מזרונים. יוכנו רשימות שמיות בשני העתקים. העתק האחד יישאר עם המשלוח, והשני יישלח למטה המשטרה במונקאטש עבור מפקד רציף ההטענה. אם תצא הרכבת בלילה, יש להעלות את היהודים ביום. הז'נדרמריה תפקח על ההעברה מן המחנה לתחנה והמשטרה תפקח על צמתי הרחובות. האזור ייסגר מראש בידי הז'נדרמריה והרחובות ייחסמו בידי המשטרה; נוהל זה יישמר גם באתר ההטענה. המחנה, הגטו והדרך יישמרו בקפדנות: הדרך תיסגר לתנועה בעת הובלת היהודים. הם יוצעדו בקבוצות של 500 איש: ארבעה בשורה. חולים קשים וקרוביהם יובאו לאתר כחלק מן הקבוצה האחרונה. תהיה רכבת בית חולים, ובה יהיו רופא ואחות וגם יוסעו בה חברי מועצת היהודים ואנשים שאזרחותם איננה ברורה. עובדים (מוגנים) ואנשי שירות העבודה, רופאים ורוקחים ייכללו גם הם. לגבי אנשי שירות העבודה ינקוט משרד ההגנה פעולה נפרדת. מספר הנוסעים בקרון מלא יסומן בגיד על הקיר החיצוני של הקרון. בכל קרון ייבחר אדם אחד לחבר המועצה ויהיה אחראי להשגת מים וכו'. אחריות ראשי הערים: לאנשים שיישלחו יש לספק לחם ליומיים. המנה לנפש ליומיים היא 400 גרם. אסור לקחת מזון נוסף. ביום ההטענה יחולק במטבחי המחנה קפה לדרך- אם הדבר אינו אפשרי, יסופקו למשלוח מים. את הלחם יספק ויחלק ראש העיר. ראש העיר גם ידאג לכך, שבכל קרון יימצאו דלי מכוסה (למטרות שירותים) וקנקן למי שתייה. ראש העיר אחראי לספק 98 מנעולים עם מפתחות לכל משלוח, אולי בעזרת המועצה. יש לזכור, שהמשלוח (כלומר הרכבת) יכלול גם קרונות רכבת גרמניים שאי אפשר לנעול אותם, אלא אם כן משתמשים תחילה בשרשרת באורך 38 סנטימטר, אותה ניתן לנעול. ראש העיר גם ידאג לספק גיר לסימון הקרונות. באחריותו גם לספק שרשרות למפתתות ותוויות לרישום מספרי הקרונות לשם זיהוי מספר הקרון. ההעברה וקבלת המשלוחים יתבצעו בקאשה, לא ייערך מפקד. תפקיד ראש העיר: לאחר הוצאת העצירים יחטאו השלטונות המנהליים את אתרי המחנות (רופא צבאי). בעת ההעברה יש להימנע מתוספות ומפעולות של יחידים. קפטן דייר אוראיי: אם יהיה צורך בכך ניתן להכניס לתוך קרון אחד אפילו 100 איש. אפשר לצופף אותם כמו סרדינים, מכיוון שלגרמנים דרושים אנשים חסונים. אלה שלא יעמדו בכך ימותו. לגרמניה אין צורך בגברות אלגנטיות. לוח הזמנים בנאג'באניה: 30 במאי, 8 בערב עד 2 לפנות בוקר; 1 1 ביוני, 2 אחרי הצהריים עד 2 לפנות בוקר. דיון: פאל סהור: ראש עיריית נירג'האזה: שלא יישאר אפילו יהודי אחד, שילכו כולם. לויטננט קולונל פרנצי: רק רופאים שאי אפשר בלעדיהם ובני משפחותיהם יישארו במדינה. את אלה יזהו היועצים הגרמניים; הם מומחים לעשות זאת והאחריות למיון היא שלהם. נוצרים שיחזירו תוך 48 שעות, לפי דרישה, כל מה שקיבלו מן היהודים, יהיו פטורים ממעצר וכו'.
מאי 1944
שארית הפליטה של יהודי קרפטורוס רובם לא שבו לאזור אחרי השחרור, והתפזרו בארצות שונות, רובם עלו לישראל או הגרו לארצות הברית. לפי הערכה חיים בשנת 2007, כ- 8-10 אלפי ניצולים ברחבי העולם ומזה כמחצית בישראל.
כיום מונה הקהילה היהודית במונקץ כ-300 איש, חלק מהם נולדו במקום לפני מלחמת העולם השנייה ורובם נולדו אחרי השואה או העתיקו את מגוריהם מערי השדה. בעיר פועל מחדש המלון הותיק, בשם Csillag "הכוכב", שנרכש על ידי יהודי אמריקאי ממוצא מונקץ. יש בעיר רב,מנין לתפילה שלוש פעמים ביום, מטבח כשר למהדרין, מקוה טהרה, לשירות המבקרים היהודים במשך השנה.
נכתב על ידי טוביה קליין בנם של יהושע ופרל קליין שנרצחו בשואה הי"ד, חסידי בלז.