1939-1944 השמועות על גורל יהודי אירופה

יהודי קרפטורוס היו חשופים מתחילת המלחמה למידע רב על הנעשה בפולין, וזאת בשל זרם הפליטים הרב מפולין להונגריה, כאשר קרפטורוס הייתה תחנה ראשונה לרבים מאוד מהם. כאשר יהודים מסלובקיה החלו אף הם לברוח לתוך הונגריה, בתחילת 1942, יהודי קרפטורוס נחשפו גם למידע רב משם. אין כמעט עדות, שבה תופעה זו אינה מוזכרת ומתוארת. אחת העדות מספרת על מפגש עם פליטה, והתגובה לסיפורים שלה "וזה היה נראה לנו מוגזם ומלא דמיון, על-אף שעוד ועוד סיפרו … הם סיפרו ולא האמינו להם שזה יתכן וזה יכול להיות". גם בשידורי רדיו זרים, שדיווחו על מעשי זוועה ביהודים במזרח אירופה, לא נתנו אמון, ואף תפסו אותם כ- "… פרופגנדה מלוכלכת … מי העלה בדעתו שזה באמת היה …".
אחד העדים, שעסק בסיוע לפליטים בעיר, זוכר שהוא ואחרים כמוהו ניסו להפיץ את המידע, שסופר להם על-ידי הפליטים בנוגע לרצח יהודים בפולין. אולם, "סיפרנו, סיפרנו, ולא האמינו". אחת העדות, אשר נפגשה עם בת כיתתה, שגורשה בגירושים של 1941, ניצלה וחזרה, סיפרה "… קשה היה להאמין שזה אכן יכול להיות …" .
עדה נוספת מספרת, שרק כאשר הדוד שלה הצליח גם הוא לברוח חזרה לעיר אחרי הגירושים של 1941, "… אז נודע לנו בעצם, מה שלא רצינו להאמין …". ועם זאת, היא מוסיפה "… לא תארנו לעצמנו, איך ייתכן דבר כזה בכלל".
עד אחד, שהגיע בעצמו כפליט לעיר, מעיד על תופעה זו גם-כן, ועדה, שלאחר מסע נדודים ארוך, מפרך ומתיש ברחבי גליציה הצליחה לחזור לעיר, ציינה אף היא שאנשים התייחסו אליה כמשוגעת "… ומה שסיפרתי – אנשים לא האמינו …".
גם לשליחי התנועות הציוניות השונות מבודפשט, שהגיעו לעיר החל מסוף שנת 1943, לא האמינו כאשר אלו ניסו להפיץ מידע אודות סכנות אפשריות ודרכי תגובה אפשריות למקרה של כיבוש גרמני בהונגריה.
תופעה זו מוכרת ממקומות רבים נוספים באירופה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. תופעה זו נראית מוזרה רק למי שמעולם לא חווה פחד מוות על בסיס יומיומי, במלוא מובן המילה. שגרת היום-יום השונה לחלוטין של אנשים רבים במערב, היום, עשויה להעמיד אותם בהשתאות מול עדויות אלה, ואף לעורר אצלם מידה של ביקורת. אולם, צריך לזכור שגם היום – בעידן של תקשורת חזותית, המונית, מתקדמת ומשוכללת – ידיעות רבות על מקרים רבים של רצח המוני בעולם זוכות, במקרה הטוב, למשיכת כתף אדישה, ובמקרים רבים – לאי-אמון חד וצורם. כאשר המאורע קורה במקום מרוחק, אדישות, או אי-אמון, מתחלפים מהר בשגרה הבטוחה של חיי היומיום, או באייטם החדשותי הבא. לעומת זאת, עבור הקורבן המיועד – אי האמון או האדישות הם מצוות התודעה, הם השגרה הבטוחה והיומיום, על-מנת שיהיה אפשר להמשיך לחיות אותו. ההתמודדות עם אפשרות המוות היא בלתי-נסבלת, ולכן חייבים להדחיק אותה, ולהיאחז בכל תקווה אפשרית.
בספר "זיכרון אישי" של ניצול מהעיירה חוסט (Huszt) הדברים מנוסחים למעשה ממש כך: "ידענו, כאמור, מה אירע בקולומיאה, בקבר האחים ההמוני. אך מה יכולנו לעשות? תמיד נותר שביב של תקווה, הפכנו והפכנו בה, באמונה, שהרע מכל לא יקרה לנו. איך יכולנו להמשיך ולחיות, אילו ידענו בבירור כי כל התקוות כלו?". השימוש הכפול במשפט בפועל 'ידענו' מסביר את הפער בין ידיעה או מידע – לבין מודעות מלאה, או רצון להתמודד עם המידע. בתקופה, שבה לא היו אמצעי תקשורת זמינים כמעט בכלל, היה אם-כן מאוד קל ואף הכרחי לא להאמין למה שבקלות היה יכול להיתפס כסיפורי זוועה מוגזמים, או שמועות חסרות שחר.
מן התיאור לעיל ברור, במבט כולל, שהאוכלוסייה היהודית בקרפטורוס הייתה במצב קשה ביותר ערב הכיבוש הגרמני של הונגריה במרס 1944. קהילה ללא הנהגה רשמית מתפקדת למעשה, עם פעילות ציונית מפולגת ולא מבוססת ונתמכת מספיק, עם אוכלוסייה יהודית רדופה, פגועה ופצועה, מוקפת באוכלוסייה מקומית לרוב אדישה, ולעתים עוינת ואלימה, וחסרת כל יכולת פיסית ופסיכולוגית לשום תגובה או התמודדות עם החורבן שעמד בפתח.