אביגדור המאירי (16 בספטמבר 1890 – אפריל 1970) היה סופר ומשורר עברי.
ספריו מתארים את מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של קצין יהודי. שיריו עוסקים, בין היתר, בביקורת על החברה הארץ-ישראלית. הוא נולד באוי-דוידהאזו (רוסיה הקרפאטית – היום באוקראינה) כאביגדור פוירשטיין. למד בישיבה ובבית מדרש לרבנים בבודפשט שבהונגריה. עוד בהיותו בהונגריה, התפרסם שירו הראשון "בן עתיד" שנדפס ב"המצפה" שהיה בעריכת שמעון מנחם לזר. בשנים 1910-1912 שהה בברלין ופרסם את ספר שיריו הראשון. בשנת 1914 גויס לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית האוסטרית-רוסית. ב- 1916 נלקח בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. הוא שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917, שלאחריה הגיע לקייב ולאחר-מכן לאודסה. בשנת 1921 עלה לארץ-ישראל באנייה רוסלאן כחלק מהעלייה השלישית.
בשנת 1927 יסד וכתב חלק גדול מהחומר בתיאטרון הסאטירי העברי הראשון – הקומקום, ולאחר סגירתו של התיאטרון בשנת 1928 יסד את ממשיך דרכו – תיאטרון המטאטא. בשנת 1930 יצא ספרו "השיגעון הגדול" המתאר את קורותיו בתור קצין במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1936 זכה בפרס מטעם מוסד ביאליק על ספר שיריו – "ספר השירים". המאירי המשיך לפרסם עד סוף ימיו חומרים ספרותיים מכל הסוגים: סיפורת, שירה, מחזאות ותרגומים. בשנים 1948-1958 שימש כמסגנן הראשי של פרסומי הכנסת. ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות יפה. במשך כל חייו עמד המאירי מול הממסדים הפוליטיים והספרותיים בארץ ונלחם בהם בכל הזדמנות. בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים החזיק המאירי בהשקפות פוליטיות שדמו לאלו של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, אך מאוחר יותר חל מפנה בדעותיו והוא עבר לשמאל הקיצוני ואפילו לשמאל האנטי ציוני.