קשה לומר שלאומיות הייתה תופעה חדשה לגמרי בקרפטורוס בין מלחמות העולם. אולם, אפשר בהחלט לטעון שסיפוח החבל לצ'כוסלובקיה וההתפתחויות הפוליטיות של שנות העשרים – השלושים היוו מצע פורה לזינוק בעיסוק בזהות הלאומית של קבוצות רבות בחבל, והיהודים, במובן הזה, לא היו שונים כאשר "גילו" את התנועה הציונית ונחשפו אליה. ליהודים בקרפטורוס הייתה, לרוב, נטייה ברורה למסורת דתית די נוקשה, וזו לא הייתה יכולה לאפשר להם לקבל את העקרונות הבסיסיים של הציונות; תהליך של חילון בקנה מידה משמעותי לא התרחש בקרב יהודי החבל למעשה לעולם.
כמו-כן, התפתחותה של התנועה הציונית נתקלה, בנוסף, גם בתנועה קומוניסטית חזקה למדי בחבל, עם תמיכה יהודית משמעותית. ובכל זאת, אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו מתפתחים הגרעינים הראשונים של פעילות ציונית בקרפטורוס, אשר הוקמו על-ידי לוחמים יהודים, שחזרו לאחר המלחמה מפולין ורוסיה, ששם באו במגע עם פעילים ציונים. אלה עתידים היו, תוך מאבקים קשים ומרים, להתפתח ברחבי החבל למרכזים של פעילות ציונית וחינוך עברי, ששמם נודע לא רק בכל קרפטורוס, אלא ברחבי צ'כוסלובקיה כולה.
אחת הפעולות הראשונות של ההתארגנות הציונית בחבל הייתה הקמת "ההסתדרות של בתי-הספר העבריים בקרפטורוס" במונקץ' בשנת 1920, ובספטמבר 1924 החלה את פעילותה באופן לא רשמי ספינת הדגל של החינוך העברי בקרפטורוס – "הגימנסיה העברית" במונקץ'. בקרפטורוס פעלו, למעשה, כל התנועות הציוניות, והגדישו לא מעט מאמץ במאבקים ביניהן. לא היו אלה רק מאבקים צפויים בין אנשי "החלוץ" לבית"ר, אלא אף בתוך "החלוץ" עצמו בקרפטורוס התקיים מאבק מר בין אנשי "השומר הצעיר" לאנשי "החלוץ הצעיר". במיוחד היו דומיננטיים בתנועות הציוניות השונות אנשי תנועות הנוער, אשר בימי המשבר אשר עברו על הקהילות בחבל, החל מסוף שנות השלושים ועד חורבנן, מילאו, לא פעם, תפקידי הנהגה שונים בצורות לא רשמיות. עם זאת, חשוב להדגיש שהציונות לא הצליחה להכות שורשים בקרב רוב הציבור היהודי בקרפטורוס, אשר, כאמור, נשאר נאמן לשליטת הרבנים בקהילות החבל.
