החיים בזאקרפטיה אחרי מלה"ע השנייה (על-פי מידע שנמסר ע"י יעקב פרידמן)
לפני המלחמה היה אזור זאקרפטיה בשטחה של צ'כוסלובקיה, ולפני כן בשליטת אוסטרו – הונגריה. בשנים אלו היה אפשר לקיים חיים יהודים מלאים, שכללו הפעלת בתי ספר יהודים, בתי כנסת וישיבות.
לאחר המלחמה, עבר האזור לשליטת אוקראינה הסובייטית (ברה"מ). יהודי הקרפטים היו שבורי לב: הם העריכו את סטלין כי אמרו להם שסטלין הוא הגיבור שהרג את היטלר ימ"ש. הם היו שרים ביידיש, בקריאות עידוד: "לייבען זאל דער חבר סטלין" ("יחי החבר סטלין"). הרוסים שהגיעו לאזור סיפרו לתושבים שברוסיה הכול שווה בין כולם, כולם חברים ואוהבים אחד את השני…
לאחר המלחמה – היהודים שעבדו במחנות העבודה במלחמה היו הבודדים שהצליחו לשרוד ולחזור. הם חשבו שימצאו משפחה, אבל בכל משפחה נותר רק אדם אחד, או בודדים, וכל שאר היהודים נשרפו באושוויץ ובמחנות המוות הנוספים.
פליטי המלחמה ששבו למונקץ' אירגנו לעצמם בית משותף. יוסף מאיר פרידמן (יליד 1910) לימד אותם בישול והם טיפלו בו במסירות – עד שחזרו כוחותיו.
בשלב מסוים נסגר "מסך הברזל" ויהודים רבים לא הספיקו לעזוב ונשארו בברה"מ.
כמה חודשים אחרי סגירת "מסך הברזל" החליט ר' יעקב אינדיק השוחט, תלמידו המובהק והמצטיין של הרב דושינסקי, לעשות מעשה. הוא היה אדם מאוד חכם והבין ש"גן עדן" הרוסי קרוב יותר לגיהינום. הוא גם הבין, שאם הם לא ינקטו בצעדים – אזי יהדות הקרפטים, ששרדה את השואה, תעלם מהמפה. הבעיה הגדולה הייתה, שלא חזרו המנהיגים הרוחניים, פרט לרב אחד, דיין אחד ושמונה שוחטים – שהיו אחראים על כעשרה כפרים וערים, בהם גרו יהודים. ר' יעקב החליט שצריך לעשות פעולה להצלת היהודים באזור הקרפטים.
הוא והשוחט מוסקוביץ מחוסט, עברו בכל ערי זאקרפטיה כדי למצוא אנשים, שלמדו פעם בישיבות, ולזמן אותם לאסיפה כללית בעיר חוסט. הם הצליחו למצוא ארבעים בוגרי ישיבות, וביניהם יוסף מאיר פרידמן. הם סיפרו לתלמידי הישיבות לשעבר, שהקומוניסטים הם אנשים שרוצים ללחום נגד "אידישקייט", ולכן כל מי שלמד בישיבה צריך להרגיש אחריות להציל את היהדות באזורו. ר' יעקב אינדיק הציע הצעה: כל אחד מהמשתתפים, שמוכן להיות מנהיג קהילה, יישאר למשך כמה חודשים כדי ללמוד שחיטה. ר' יעקב אינדיק הזהיר אותם שזה לא יהיה פשוט ושהשלטונות יעשו להם צרות, כיוון שהם לא אוהבים "דוסים" – אנשים ששומרים תורה ומצוות. לכן כל בני הישיבות חייבים למסור את נפשם למען הצלת היהדות!
ואז… נשאלה השאלה מי מוכן למשימה?35 ידיים הורמו!
כל משתתפי הקורס עברו את המבחנים אצל הרב היחידי ששרד את השואה – הרב ממונקץ'. כשנבחן ר' יוסף מאיר פרידמן – הוא עשה רושם טוב מאוד על הרב. לאחר כמה ימים הגיע למבחן ר' משה דוד מוסקוביץ. לאחר שנבחן, שאל אותו הרב אם הוא מכיר מישהי לשידוך לאברך חשוב. הוא סיפר שיש לו אחיינית, ששרדה את השואה… כך נעשה השידוך עם יוסף מאיר פרידמן. החתונה התקיימה ביום שישי באמצע החורף. היו הצפות באזור, כך שהחתן בקושי הגיע לחתונה…
יוסף מאיר פרידמן עבר מבית יהודי אחד למשנהו בכפרים הסמוכים כדי לשחוט עופות בצורה כשרה.
בשלב מסוים, כשהיהודים לא הרגישו בטחון בכפרים, הם ניצלו את ההזדמנות הראשונה ועברו לגור בערים.
לאחר זמן מה, השוחט ר' יעקב אינדיק, שהיה בודק את עבודת השוחטים בכל מקום, העביר את השוחט יוסף מאיר פרידמן אל העיר היהודית הגדולה באזור – מונקץ'.
מאז כולם הכירו אותו כ"השוחט מונקץ'".
בשנת 1953 התרחשה בברה"מ עלילה על הרופאים היהודים, בטענה שרצו להרוג את סטלין. עלילה זו גרמה לגל אנטישמיות בכל ברה"מ. כל ראשי הקהילה של מונקץ' הושמו בכלא, פרט ליוסף מאיר פרידמן, שעליו לא היה להם "תיק" גדול מספיק… תוך מספר ימים הוא היה צריך לקחת את כל הטיפול בקהילה על כתפיו. חוץ משחיטה, הוא דאג למקווה טהרה, ללוח השנה (שכתב אותו ידנית בכתב היפה שלו), לטיפול בתשמישי קדושה – תפילין ומזוזות, לסידור קידושין וגיטין, יחד עם הרב, ועוד. הוא הצליח לקבל תשמישי קדושה ישנים מהערים צ'רנוביץ ולנינגרד – וכך דאג לכל צרכי הקהילה.
כל שנה בפסח היו אופים במחתרת מצות לכל יהודי העיר ויוסף מאיר פרידמן היה המשגיח ולקח אחריות על אפיית המצות. אך בשנה זו (1953) הביאו רק את הקמח וכל אחד היה צריך לאפות לעצמו בביתו, מחשש לסכנה של גילוי הפעילות.
כעבור כמה שנים שיחררו את ראשי הקהילה, אך הם כבר פחדו להתעסק בענייני הציבור.
יוסף מאיר פרידמן המשיך להנהיג את הקהילה עד שנת 1971, כשהמשפחה עלתה ארצה.
היה משהו מיוחד בקהילת מונקץ'. כמעט בכל מקום בקהילות בקרפטים היו מחלוקות, אשר חילקו את הקהילות לכמה מחנות. אבל בקהילת מונקץ' – הקהילה הגדולה בקרפטים, היה שלום… עובדה זו נזקפה לזכותו של יוסף מאיר פרידמן ז"ל. הוא נהג לומר: "למריבה צריך שני צדדים, אני לא צד" – וכך הוויכוחים לא הפכו למריבה!
אחת הסיבות שנתנו למשפחתו של יוסף מאיר פרידמן לצאת מברה"מ הייתה, שהם חשבו שאם ראש המשפחה יעזוב את הקהילה – היא תתפרק ללא הנהגתו. אבל לפי הוראה מפורשת מה"ריבניצער רבה" – יוסף מאיר פרידמן הכין ממלא מקום, שהמשיך להדריך את הקהילה – עד שאחרון יהודי מונקץ' עזב את ברה"מ והצטרף לקהילות היהודיות בכל קצווי העולם.
גם בארץ יוסף מאיר פרידמן לא ישב בחיבוק ידיים. הוא גילה שגם בארץ ישנם כפרים, הפועלים לפי הכלל: "כולם שוחטים". הוא הלך לחמישה כפרים בגוש תל-מונד, עבר מבית לבית ושכנע את התושבים שיתחילו לאכול כשר. הוא היה מוכן לשחוט עבורם – העיקר שיאכלו כשר. לכולם היו לולי תרנגולות. הם סיפרו לו, שכשהם מורטים נוצות – הם זורקים קודם את התרנגולות למים חמים, עובדה שהופכת את העוף ללא כשר. הוא התחייב למרוט את הנוצות, באופן ידני, ועשה זאת במסירות נפש. הוא גם כתב לכולם מזוזות והסביר להם, שכאן ארץ ישראל ואין צורך להתבייש לקבוע מזוזות בפתחי הבתים.
בזכותו הרבה משפחות בכפרים אלו חזרו לחיים יהודים על פי תורה ומצוות.
יוסף מאיר פרידמן
בית הכנסת של חסידי ספינקה ובית המשפחה של יוסף מאיר פרידמן במונקץ'
משפחתו של יוסף מאיר פרידמן
חתונה במונקץ' – עם רב העיר