Rakhiv, Ukraine
Rаxiв, Yкраïна
ראחיב הייתה חלק מממלכת הונגריה (מהמאה ה-11 ועד 1920, כולל בקיסרות האוסטרו-הונגרית, וכן בין השנים 1938-1944), בשם ראחו (Raho) באזור מרמורוש (Máramaros megye) ובמחוז מרמורוש ג'ראס (Marmaros Jaras).
בשנים 1920-1938 הייתה חלק של צ'כוסלובקיה עם השם Rachov (Sub-Carpathia),
בחבל פּוֹד-קרפטסקה-רוּס[PKR] .
בזמן ברה"מ (1945-1991) היה השם Rakhov, ומאז 1991, כחלק מאוקראינה, היא מכונה Rakhiv ב- Rakhivskyi rayon (מחוז) של חבל זאקרפטיה.
איות / שמות אחרים עבור Rakhiv הם: Rahãu, Rachiw, Rachów, Akna-Rahó Bocskó-Rahó, Bocsko Rachev, Rahov, Rahovo, Rakhovo ו-Rhehev.
Rakhiv ממוקמת 100 ק"מ מזרחית לחוסט (Khust / Huszt) ו-27 ק"מ צפון-מזרחית לסיגט Sighetu Marmaţiei / Máramarossziget)), רומניה.
היסטוריה
ראחוב נזכרה לראשונה במסמכים היסטוריים בשנת 1447 כעיר הממוקמת בעמק נהר טיסה (Tisza), בהרי הקרפטים (בשלוחת האלפים ההוצוליים (Hutsulki alp) ויש לה 3 חלקים: אקנה-ראחוב (Akna Raho), בוצ'קו-ראחוב (Bocsko Raho) וברלבאש (Berlebash). שני החלקים הראשונים סמוכים זה לזה וקטע ברלבאש נמצא 9 ק"מ דרומית לעיר, אך הוא חלק מהעיר.
העיר ממוקמת על המסלול המסחרי בין גליציה, טרנסילבניה, מולדביה והונגריה והייתה מרכז הסחר העיקרי של בעלי-חיים במאות ה-17-18.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 היו כמה ניסיונות של יהודים להתיישב בעיר, אך איש מהם לא הצליח. במפקד הראשון של היהודים בהונגריה בשנת 1728 נרצחו שני יהודים בראחוב, שניהם לא היו נשואים וללא משפחות. אחד מהם היה יצחק מרקו, כנראה רווק, ללא מקצוע וללא רכוש; השני היה איליה (או אליהו) קולמן.
מסיבות שלא ידועות לנו, יהודים אלה לא נשארו בראחוב זמן רב.
שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1735, מתגורר בראחוב יהודי בשם משה נניה, שלא כמו בעבר, היה נשוי ואב לארבעה ילדים. הוא היה בעל משק, כולל סוס ופרה, וזה היה גם יישוב זמני.
במפקד 1746 מוצאים שוב יהודי אחד ללא משפחה. מפקד זה לא פירט את השמות, אך מצבו המשפחתי מעיד על כך שהוא לא היה משה נניה, שהייתה לו משפחה.
מכאן ואילך, יש תקופה ארוכה, כמאה שנים, ששום כף רגלו של יהודי לא דרכה בראחוב.
במפקד של 1768 לא נרשמו יהודים, אפילו בשנת 1830 עדיין לא הייתה נפש יהודית אחת. סך כל האוכלוסייה של Rakhiv, בשלב זה, היה סביב 2,500 אנשים. אין מידע ספציפי מדוע לא נמצאו יהודים בראחוב, בעוד בקהילות קטנות יותר – היו מספר גדול של תושבים יהודים. הסבר אפשרי אחד הוא, שבמהלך התקופה הזאת לא היה בראחוב אצילים מקומיים, שהיו בעלי הקרקע ורכוש אחר. כל האדמות בראחוב ובסביבותיה היו בבעלות המדינה ונוהלו בידי פקידי ממשלה, שלא היה להם עניין להשכיר קרקעות ליהודים, כמקובל לגבי האדמות שבבעלות האצילים והאצולה. האצילים והאצולה נהנו מן היהודים שהסתתרו בהן.
פליטים יהודים מגליציה כנראה התיישבו כאן בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19.
הקהילה היהודית המוקדמת ביותר שאורגנה לראשונה בראחוב הייתה בשנות ה -60 של המאה ה-20, לאחר התכנסותם של כמה עשרות יהודים מגליציה בעיר. שמותיהם של כמה מיהודי ראחוב, בשנים 1869-1910, נרשמו ב"רישומים לעברית", ספרים שהתפרסמו באותן שנים. שני השמות הראשונים היו מרדכי דב שוב (Shub הוא ראשי תיבות לשוחט), ואהרן רוזנטל, המופיעים כמנויים לנזיר השם ( (Nazir HaShem (למברג, 1869). מכאן אנו יודעים כי בשנות ה-60 של המאה ה-19 היה שוחט בראחוב, למרות שמספר היהודים שהיה שם היה קטן למדי. מתברר שהוא שירת את הכפרים הסמוכים, שחיה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה יותר מאשר בראחוב עצמה.
השני, אהרון רוזנטל, עמד בראש משפחה גדולה, שהתפשטה בדורות הבאים בראחוב ובסביבותיה.
11 שנים לאחר מכן, ב-1880, מנתה האוכלוסייה היהודית 288 איש (או כ- 6% מכלל האוכלוסייה שמנתה 4,716 איש). שישה יהודים נרשמו כמנויים ל- Imrei Shoham (Kolyma, 1880), והם היו: מרדכי דוד שיוביץ', אשר צאצאיו אומרים שהוא עלה לארץ ונפטר בירושלים בתחילת המאה ה-20, בנו יהושע מאיר, ישראל רוזנטל (כנראה, בן אהרון הנ"ל), שלמה אביש, אשר אנשל שוב ועזריאל וסרמן.
בספר הבא נרשמו השמות הבאים: הרב ישראל חיים פרידמן (מונה בשנת 1888), ישראל רוזנטל, יהושע מאיר שיוביץ', צבי שיינר, זוסיה רוזנטל, ירחמיאל רוזנטל (הבכור, ככל הנראה, להבדיל בינו לבין קרוב משפחה צעיר יותר), יהודה צבי לוטמן, חיים אדלרשטיין, אלכסנדר פיירוורגר, בנימין שמרלר, ירחמיאל אדלרשטיין וליבוש שכטר.
בספרים שהתפרסמו בראשית המאה ה-20, מופיעים רבים מאותם שמות, כשהרב תמיד עומד בראש הרשימה. אלה הם השמות הנוספים: יקותיאל ירוחם וסרמן, זושה דרנשטיין, איצה צבכטר, חיים זלמן קפילמן, עובדיה דרינשטיין, משה צבי כהנא, יעקב רוזנטל, דב ברל פייג, מאיר צבי וייס, שמחה פויגל, הרצל פייג, שלום מרדכי ויידר, מילך שייביץ', חיים אריה מוסקוביץ', יחיאל מיכל דוידוביץ', יעקב יצחק שייוביץ', יקותיאל יהודה שייביץ' ומאיר פייג'. שמות המשפחה המופיעים בתדירות הגבוהה ביותר ברשימות הם משפחת שייוביץ' (9) ורוזנטל (7), שייצגו מספר גדול מיהודי ראחוב עד לדור האחרון.
באותו זמן, הקהילה שמרה על בית ספר יסודי, תלמוד תורה ומספר "חיידרים".
המפלגות הציוניות והדתיות פעלו בקרב הצעירים, שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, לאחר שקיבלו הכשרה חלוצית.
העסקים והפיננסיים בקהילה היהודית של ראחוב לא היו שונים במידה ניכרת מאחרים במרמורוש. אחוז ניכר מיהודי המקום הועסקו ברמות שונות של מסחר קמעונאי, חלק מן היהודים היו בעלי מלאכה, ואילו אחרים היו שכירים בסדנאות או במפעלים. בראחוב, כמו במקומות רבים, שלטו היהודים בחיים המסחריים.
בין המפעלים הגדולים, תושבי ראחוב לשעבר זוכרים שלוש מנסרות גדולות בבעלות רפאל אבוש ובנו, ריסה כץ ודויטש. היו שם שלוש טחנות קמח בבעלות אפרים קריינדלר, מנחם פרוכטר וריסה כץ. תחנת הכוח החשמלית הייתה בבעלותו של סולומון אבוש, נשיא הקהילה היהודית עד מותו, בגיל צעיר. בעלי קרקעות ויערות היו רפאל אבוש, אלתר שמרלר, אורצה קרמר ואחרים. היהודים פעלו במפעלים אלה הן כפקידים והן כפועלים שכירים.
בזירה המסחרית זוכרים ניצולים כ-30 חנויות מכולת וחנויות שונות, כעשר חנויות טקסטיל ומוצרים מוכנים ושלושה שוקי מזון סיטונאיים. בעלי המלאכה כללו חייטים, סנדלרים, נגרים, מעבדי עורות, שענים, אופים, צלמים, אורג, מדפיס, נהגים ועוד.
בראחוב היו כמה יהודים שעסקו בחקלאות, אבל היו גם אנשים בעלי תעודות אקדמיות: שופט אחד (בבית משפט השלום), שני רופאים, שלושה עורכי דין וארבעה רופאי שיניים. המעורבות היהודית בחיים הציבוריים ניכרה אצל היהודים במועצת העירייה (בדרך כלל מזכירה) והיו גם יהודים בעמדות ממשלתיות שונות.
כאמור, גבולות העיר ראחוב כללו את הכפר ברלבאש, הנמצא במרחק של 9 ק"מ. כל האזרחים היו רוטנים. בברלבאש הם הצליחו לקיים מניין (עשרה אנשים) מתוך כ-50 איש. לפני השואה התגוררו שם היהודים הבאים: בעל העגלה אליהו, הקצב ישעיה ארבסט, בעל מפעל הקמח משה ארבסט, בעל עגלה אברהם הירש ארבסט, בעל חנות המכולת קרומהולץ, מרדכי בעל בית המרזח, אדלר הנגר ובעל הקרקע פישל ארבסט. בגלל המרחק מהעיר היה להם מניין משלהם (לפני השואה היה זה בביתו של אברהם הירש ארבסט, לפני כן בביתו של משה ארבסט). כל שאר ההיבטים של שירותי הדת שלהם באו מראחוב, כמו שימוש במקווה. השוחט מראחוב הגיע לשם באופן קבוע והם קברו את יקיריהם בבית הקברות בראחוב. כל יהודי ברלבאש היו חסידי ויז'ניץ נלהבים (בניגוד ליהודי ראחוב, שהיו חסידים של מספר חסידויות, בעיקר של סיגט). כאשר הרב של ויז'ניץ נשאר בבית ההבראה בקוואסי (kvasi), כל יהודי ברלבאש הפסיקו לעבוד כדי להתקרב אליו.
כ-3 ק"מ מברלבאש נמצא יישוב זעיר בשם וילהובאד (Vilhobad), בו התגוררו שני יהודים – סוחר וסנדלר. הם נכללו בגבולות ברלבאש ולכן כאשר הם רצו להתפלל במניין, הם הלכו לברלבאש. כיום אין יהודים בברלבאש או בווילהובאד.
לאחר הסכם וינה (2 בנובמבר 1938), כשסופחה קרפטו-רוס להונגריה עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית, התפצל אזור מרמורוש ההונגרי. האזורים הצפוניים והמרכזיים (כל מה שמצפון לנהר טיסה) ניתנו למדינה הצ'כוסלובקית החדשה, ואילו השטח הדרום-מזרחי (מדרום לטיסה) – ניתן לרומניה. ראחוב נמצאה מצפון לטיסה והפך עתה לשטח צ'כוסלובקי.
לאחר הכיבוש ההונגרי במארס 1939 הצליחו כמה צעירים יהודים מראחוב לברוח לברה"מ, והיו בין הראשונים שהצטרפו לחטיבה הצ'כוסלובקית, שנלחמה נגד הנאצים בחזית המזרחית ב-1941.
ב-1941 גייסו ההונגרים צעירים רבים לגדודי העבודה שלהם ושלחו אותם מזרחה לעבודות כפייה, או לחזית המזרחית, שבה מתו רבים.
בקיץ 1941 גורשו לקאמיניץ-פודולסק עשרות משפחות יהודיות, ללא אזרחות הונגרית, שם נרצחו. 950 יהודי ראחוב הנותרים גורשו לאושוויץ בסוף מאי 1944, ורובם נרצחו. בסך הכל נספו בשואה 1,220 יהודים.
כמה מאות יהודים חזרו לראחוב לאחר השחרור, כשרובם יצאו לישראל בשנות השבעים.
כיום, ראחיב הוא מרכז מחוז באזור Zakarpats'ka של אוקראינה. אוכלוסיית העיר מונה 15,241 תושבים (2001) וכוללת: 83.8% אוקראינים, 11.6% הונגרים, 3.2% רומנים 0.8% רוסים. יש כמה אלמנות יהודיות קשישות ומשפחה יהודית אחת – משפחת פינקסוביץ', המתגוררות בה כיום (2011).
ראחוב היא הנקודה הגבוהה ביותר של אוקראינה, בגובה של 430 מטר מעל פני הים. מחוז ראחיב מהווה 15% משטח זאקרפטיה, וכולל את פסגת ההרים הגדולים ביותר של אוקראינה: – Hoverla 2061 מ '; Brebenescul – 2,035 מ'; Pop Ivan – 2,022 מ'; Petros – 2,020 מ'; Hutyn Tomnatyk – 2,017 מ' ו- Rebra – 2,007 מ'.
מראות מעניינים לראות בראחיב ומסביבה הם: שמורת "ביוספרה של הקרפטים", המוזיאון של היער האקולוגי, המפל ההררי הגבוה ביותר – Trufanets, ואת המרכז הגיאוגרפי של אירופה, הממוקם ליד Dilove – חושב על ידי הגיאוגרפים האוסטרו- הונגריים בשנת 1887 ויש לו הכתובת הלטינית:
Locus Perennis Dilicentissime cum libella librationis quae est in Austria et Hungaria confectacum mensura gradum meridionalium et paralleloumierum Europeum
על-פי אתר – Jewishgenבפרק Kehilalinks
https://kehilalinks.jewishgen.org/rakhiv/
